שאלת מקומן של נשים בבנייה החופשית היא אחת השאלות המורכבות והרגישות בתולדות המסדר. לעיתים היא מוצגת כשאלה עקרונית בלבד: האם הבנייה החופשית פתוחה לנשים או סגורה בפניהן? אך למעשה, כמעט כל היבט של השאלה מוביל אותנו אל הקרקע ההיסטורית שעליה צמחה הבנייה החופשית המודרנית: גילדות מקצועיות, מוסכמות חברתיות של המאות ה-17 וה-18, תפיסות דתיות, מסורת משפטית-ארגונית, ולא פחות מכך – השאלה מהי "רגולריות" מסונית.
אי-שילובן של נשים בבנייה החופשית הסדירה אינו תופעה מבודדת. הוא אינו שונה, במהותו ההיסטורית, מאי-שילובן של נשים במסגרות חברתיות, פוליטיות, אקדמיות ומקצועיות רבות בתקופת הנאורות ואף הרבה אחריה. כדאי לזכור כי גם זכויות פוליטיות בסיסיות לנשים הן עניין מאוחר יחסית: ניו זילנד הייתה המדינה העצמאית-למחצה הראשונה שבה עוגנה בחוק זכות הבחירה לנשים בבחירות כלליות, בשנת 1893. גם אז, נשים בניו זילנד עדיין לא הורשו להיבחר לפרלמנט עד 1919.
עוד לפני הבנייה החופשית הספקולטיבית, יש לבחון את השורשים הסמליים והמקצועיים של המסדר. הבנייה החופשית אימצה את עולם הדימויים של הבנאים המעשיים: אבן גזית, זווית, מחוגה, מפלס, סרגל, מקבת ואזמל. אך עולם הבנייה המעשי של ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת היה, ברובו המוחלט, עולם גברי. היו נשים שעסקו בבנייה מעשית או בניהול עבודות בנייה, אך הן היו חריגות, ולעיתים קרובות סיפורן נותר יוצא דופן דווקא משום שלא שיקף את הכלל. כאשר מסדר מודרני מאמץ לעצמו מיתוס מקצועי גברי, אין זה מפתיע שהמבנה הארגוני והטקסי שלו נשא עמו גם את מגבלות אותו עולם.
לכך הצטרף גם ההקשר הדתי והתרבותי. הבנייה החופשית אינה דת, אינה מחליפה דת ואינה דורשת מחבריה להשתייך לכנסייה או לזרם דתי מסוים. עם זאת, היא התפתחה בתוך חברה אירופית שבה המוסדות הדתיים המרכזיים – ובעיקר ההנהגה הכנסייתית הנוצרית – היו גבריים כמעט לחלוטין. גם כאשר הבנייה החופשית ביקשה להעמיד במרכזה מוסר אוניברסלי, אחווה וסובלנות דתית, היא עדיין פעלה בתוך עולם שבו עצם הרעיון של אחווה מאורגנת, טקסית וסמלית נתפס כמרחב גברי.
הדבר בא לידי ביטוי מפורש בחוקות אנדרסון משנת 1723, מן המסמכים המכוננים של הבנייה החופשית המודרנית. שם נקבע כי המתקבלים ללשכה צריכים להיות "good and true men, free-born, and of mature and discreet age… no Bondmen no Women…" – כלומר, אנשים חופשיים, בוגרים ושקולים, אך בפירוש לא עבדים ולא נשים. מכאן צמחה אחת מאבני היסוד של הבנייה החופשית הסדירה במסורת האנגלו-אמריקאית: הלשכה הסדירה היא לשכה של גברים.
אבל ההיסטוריה המסונית מעולם לא הייתה אחידה לחלוטין. בצרפת, כבר במאה ה-18, הופיעו "לשכות אימוץ" – Lodges of Adoption – שבהן נשים השתתפו במערכת טקסית מקבילה, בדרך כלל תחת חסות או זיקה ללשכות גברים. אין מדובר בבנייה חופשית מעורבת במובן המודרני של המילה, אלא בניסיון מוקדם ליצור מרחב מסוני נשי-אריסטוקרטי ומוגבל. בשנת 1774 הסדיר המזרח הגדול של צרפת את לשכות האימוץ ונתן להן מסגרת ברורה יותר. עצם קיומן של לשכות אלה מלמד כי כבר בשלב מוקדם מאוד היו מי שראו בבנייה החופשית שפה מוסרית וסמלית הראויה גם לנשים – גם אם הדרך שבה הדבר נעשה שיקפה את מגבלות התקופה.
לצד המסגרות האלה קיימים גם סיפורים חריגים על נשים שנקשרו בבנייה החופשית הגברית עצמה. המפורסמת שבהן היא אליזבת' אלדוורת' מאירלנד, שלפי המסורת גילתה את עבודת הלשכה של אביה, ולאחר שהדבר נחשף הוחלט לצרפה כדי לחייבה בסודיות. סיפור אחר הוא סיפורה של קתרין באבינגטון מקנטקי, שלפי המסורת התחבאה בלשכה של דודה והכירה חלקים מן הטקסים. שני הסיפורים האלה מעניינים מאוד, אך חשיבותם אינה בכך שהם מוכיחים כלל, אלא דווקא בכך שהם מלמדים על החריג. הם אינם מתארים פתיחות מוסדית לנשים, אלא מקרים יוצאי דופן שנולדו מתוך נסיבות חריגות.
בעת החדשה צמחו כמה מסלולים שונים של בנייה חופשית הכוללת נשים. ישנן לשכות מעורבות, בעיקר במסורת הקונטיננטלית והליברלית, וישנם מסדרים לנשים בלבד. בבריטניה פועלים כיום שני גופים נשיים מובהקים: The Order of Women Freemasons ו-The Honourable Fraternity of Ancient Freemasons, הידוע כיום גם בשם Freemasonry for Women. הלשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה מציינת כי שני המסדרים האלה פועלים כבר למעלה ממאה שנה, מקיימים את אותן דרגות וטקסים בסיסיים, לובשים רגליה דומה, ופועלים במבנה ארגוני מקביל לזה של הבנייה החופשית הגברית.
כאן חשוב לדייק: הלשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה אינה "מכירה" במסדרי הנשים כהכרה מסונית רשמית המאפשרת ביקורי גומלין, אך כבר בשנת 1999 היא קבעה כי, מלבד העובדה שהם מקבלים נשים, אותם גופים הם ככל הנראה רגולריים בפרקטיקה שלהם. עוד נאמר אז כי ניתן להסביר לציבור שהבנייה החופשית, במובן הכללי, אינה מוגבלת לגברים בלבד, גם אם הלשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה עצמה אינה מקבלת נשים לשורותיה. בעשורים האחרונים היחסים אף התחממו: בשנת 2024 פורסמה הצהרה משותפת של הלשכה הגדולה של אנגליה ושני מסדרי הנשים, שבה הודגש שיתוף הפעולה ביניהם, לצד שמירה על עקרון הלשכות החד־מיניות.
בארצות הברית קיימים מסדרים הקשורים לעולם המסוני או בעלי אופי מסוני, כגון Order of the Eastern Star, אך אלה אינם בנייה חופשית במובן הטקסי־מלא של שלוש הדרגות הכחולות. הם נספחים או מסדרים מקבילים בעלי זיקה משפחתית, מוסרית וסמלית לבנייה החופשית, אך לא תחליף ללשכה מסונית רגולרית.
אם יש היבט המסמל את המפגש בין מסורת עתיקה לבין שאלות זמננו, הרי שהוא מופיע במדיניות המגדר של הלשכה הגדולה של אנגליה משנת 2018. לפי אותה מדיניות, מועמד חדש לבנייה החופשית תחת הלשכה הגדולה של אנגליה צריך להיות גבר; אולם אדם שהתקבל כבונה חופשי ולאחר מכן עבר התאמה מגדרית לאישה אינו חדל בשל כך להיות בונה חופשי. כמו כן, גבר טרנסג'נדר יכול להגיש מועמדות כבכל מועמד גבר אחר. המדיניות מדגישה כי יש לנהוג בנושאים אלה ברגישות, חמלה וסובלנות.
ומה באשר לישראל? הלשכה הגדולה למדינת ישראל פועלת במסורת רגולרית קרובה למסורת האנגלית. באתר הרשמי שלה היא מתארת את עצמה כיום כמסדר של גברים, תוך ציון העובדה שבמדינות אחרות קיימות גם לשכות של נשים. יחד עם זאת, בשנים האחרונות נשמעה גם בישראל מחשבה מחודשת בנושא. בראיון שפורסם ב־2022 אמר הנשיא הגדול, אילן שגב, כי עקרונות הבנייה החופשית – חופש, שוויון, אחווה, אהבת אחים, עזרה ואמת – "מדברים לכל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדל דת, גזע ומין", והוסיף כי יש לו רעיונות שיוצגו בפני הוועד הגדול ולאחר מכן ייפתחו לדיון במסדר. מאז, הנשיא הגדול, אילן שגב, המשיך לקדם את התכניות לייסד מסדר נשים בישראל.
אם אכן תבשיל בישראל יוזמה להקמת מסגרת נשית מסונית, המודל הבריטי עשוי להיות דרך זהירה ומכובדת: לא ביטול מיידי של המסורת הרגולרית הקיימת ולא הפיכת לשכות הגברים ללשכות מעורבות, אלא הקמת מסדר נשים עצמאי, בעל מבנה מסוני, טקסים מסוניים, ערכים מסוניים וזהות מסונית ברורה – בדומה ל-Order of Women Freemasons ול-Freemasonry for Women באנגליה. מודל כזה יכול לאפשר לנשים בישראל לקחת חלק אמיתי במסורת המסונית, בלי לנתק את הלשכה הגדולה למדינת ישראל ממערכת היחסים הרגולרית שלה ובלי למחוק את ההבחנות ההיסטוריות שעליהן נשענה הבנייה החופשית במשך מאות שנים.
במובן זה, השאלה אינה רק "מדוע נשים לא שולבו בעבר", אלא מה יכולה הבנייה החופשית לעשות כיום עם מורשתה שלה. המסדר יודע לדבר על חירות, שוויון, אחווה, תיקון עצמי, מוסר וצדקה. דווקא משום כך, ראוי שהדיון על נשים בבנייה החופשית לא יתנהל מתוך פחד מפני שינוי, ולא מתוך זלזול במסורת, אלא מתוך הבנה היסטורית עמוקה: המסורת המסונית אינה אבן מתה; היא אבן שיש לסתת, ללטש ולהתאים למבנה מוסרי רחב יותר. ייתכן כי בישראל, כמו בבריטניה, הדרך הנכונה תהיה להרחיב את מעגל האור – לא באמצעות שבירת הכלים, אלא באמצעות בניית כלים חדשים, שאינם עומדים בסתירה עם המסורת ארוכת השנים של הבניה החופשית ברחבי העולם.
