כותב : דוד שועה
לשכת אביב 10
הפלס, עקרון השוויון והאהבה
אחים יקרים,
כאשר הבונה החופשי מניח את הפלס על הקיר מתבצעת בדיקה כפולה מחד הוא מניח את הפלס על הקיר, ומאידך הוא מניח אותו גם על לוח ליבו .
הבדיקה המתבצעת מעידה לא רק על יושר המבנה אלא מסמלת את יושרו של המודד ומעידה על תכונותיו הפנימיות כאדם.
הפלס, סמל האיזון והשוויון, אינו רק כלי למדידת קווים ישרים אלא מראה פנימית וחיצונית– המשקפת אותנו וממנה נלמד לענות על השאלה האם תוכו כברו?
הפלס בגימטריה – האינסוף שבאדם
המילה "פלס" שווה בגימטרייה 170.
כאשר נחבר את הספרות — 1 + 7 + 0 = 8 — נקבל את הספרה שמונה, סמל האינסוף (∞).
השמונה מייצג את מה שמעבר לשבעת ימי הבריאה – את העולם שמעבר לזמן, שבו הכול נמצא באיזון מושלם, מעגל סגור שאין לו התחלה ואין לו סוף.
כשאנחנו עומדים על הפלס, אנחנו נוגעים באינסוף – באותו שוויון קוסמי שבו כל הקווים מתאחדים, וכל הנשמות מאזנות זו את זו.
170 הוא גם 10 כפול 17 – עשר, כנגד עשר הספירות, ו־17, כנגד המילה "טוב". כלומר: עשר ספירות של טוב – מבנה רוחני שמורכב ממידות של אהבה, יושר והרמוניה. כך הופך הפלס מכלי מדידה לכלי של תיקון וגאולה – כלי שמלמד אותנו כיצד לעמוד ישר גם בגוף וגם ברוח.
המשמעות הגימטרית של כל אות במילה "פלס"
המילה "פלס" איננה רק שם עצם; היא שלושה יסודות רוחניים שמהם נבנה האדם הבונה:
הבה נבחן זאת:
- פ (80) – האות של הפה, של הדיבור, של היכולת לברוא מציאות במילה.
היא מסמלת את הכוח לבטא אמת, לומר דבר ישר. הפלס מתחיל בפה – בדיבור כנה, במילה שיוצאת מן הלב. - ל (30) – האות של הלב ושל הלמידה.
זוהי האות שמבחינת צורתה היא הגבוהה ביותר באלף-בית. הלמד הפורצת והמבקשת לנסוק כלפי מעלה – מסמלת את השאיפה ללימוד ולצמיחה רוחנית המבקשת ומחפשת את שיווי המשקל שבין השכל לרגש. זהו הלב הלומד, המקום שבו האיזון נולד.
- ס (60) – האות של הסוד, של הסמיכה, של ההיקף הסוגר והמחבק.
היא מעגלית בצורתה – ללא התחלה וללא סוף – סמל האינסוף עצמו.
היא מזכירה לנו שהאיזון איננו רק קו, אלא מעגל שלם של אהבה, קבלה וחיבור.
אצלנו בבנייה היא מזכירה לי את שרשרת האחים גם היא עגולה, שרשרת האחים היא אחידה ואחודה, יכול להיות שאח אחד חלש היום ואחר חזק בשרשרת אנחנו אחד סומכים אחד על השני.
שלוש האותיות הללו יוצרות שלמות: דיבור נכון (פ), לב מאוזן (ל), והרמוניה פנימית (ס). וסכומן – 170 – מחזיר אותנו שוב ל־8, סמל האינסוף. כך מלמדת אותנו המילה עצמה: הפלס איננו רק כלי מדידה, אלא מסע רוחני של איזון בין דיבור, לב וסוד.
ואהבת לרעך כמוך – הפלס שבין הנשמות
הפסוק “ואהבת לרעך כמוך” הוא הפלס של הנשמה. הוא מאזן אותנו כשאנחנו שוכחים מהו המרכז, כשהמצפן הרגשי שלנו מתערפל.
כאשר נהייתי אב, נתקלתי לא אחת בסיטואציות שלא ידעתי כיצד להגיב בהן. רגעים שבהם לא היה לי מצפן – לא ידעתי אם לכעוס, להתעלם, לחבק, או פשוט לשתוק. חיפשתי תשובה, ולמדתי דבר אחד: לחזור אל הבסיס.
והבסיס הוא ואהבת לרעך כמוך.
בכל פעם שניסיתי לשים את עצמי בנעליו של בני, נזכרתי בילד שהייתי. שאלתי את עצמי: איך הייתי רוצה שיתייחסו אליי?
וכשהצלחתי לענות בכנות על השאלה הזו – ידעתי שגם אם לא אפעל בשלמות, לפחות אפעל מתוך אהבה,
והאהבה היא תמיד קו ישר, תמיד פלס פנימי.
אהבה וערבות – יסודות הבנייה החופשית
אהבה היא אחת מערכי היסוד של הבנייה החופשית. אהבת אדם, אהבת אמת, אהבת אחים – אלו האבנים שעליהן נבנית האחווה. זה מה שמאפשר לנו לעלות יחד בסולם – דרגה אחר דרגה, אבן אחר אבן, כשהפלס בידינו.
חז"ל מלמדים אותנו: "לא ניתנה התורה בטרם יקבל עליו כל אחד את המצווה של ‘ואהבת לרעך כמוך’…"
ורק "כשיצאנו ממצרים והיינו לאומה שלמה בפני עצמה… הוכשרנו לקבלת הערבות, ואז ניתנה התורה."
הערבות ההדדית איננה תוספת לחוקי הבריאה – היא תנאי הסף שלהם לגאולה. רק כאשר האדם מוכן לשאת את רעהו, רק אז הוא מסוגל לקבל את האור, את החכמה, את התורה עצמה.
השוויון כתזמורת אחת
חבר יקר שלי, שמנהל חדרי ניתוח, אמר לי פעם משפט שנחרט בי: "אם אין מנקה – אין ניתוח."
משפט פשוט, אך מלא אמת. הוא מזכיר לנו שהשוויון האמיתי איננו בכך שכולנו עושים את אותו הדבר — אלא בכך שכולנו נחוצים באותה מידה, כל אחד בתפקידו הייחודי.
זה התחבר לי לזה שבילדותי ניגנתי בתזמורת, על כלי הבאס – הטובה. הטובה הוא כלי פשוט, לא נוצץ, לא סוחף את תשומת הלב כמו כינור או חליל, וגם לא מצייר וירטואוזיות כמו קלרינט או פסנתר. תפקידו שקט, יסודי, כמעט נסתר – אך הוא נושא עליו את יסודות ההרמוניה. לא אחת הרגשתי באותם ימים מעט מדוכדך; כאילו הצליל שלי נבלע ברקע, כאילו אין לי חלק אמיתי במנגינה הגדולה.
אבל באחד הימים, בזמן שניגנו יצירה עדינה, הגיע תורו של הצליל שלי – נמוך, פשוט, כמעט לוחש. ניגנתי פיאנו-פיאניסימו, בעדינות שאין לתאר. ובאותו רגע – משהו התרחש. זו לא הייתה הבנה שכלית, אלא תחושה שעברה בי בגוף כולו – כמו גל של אחדות, הרמוניה מושלמת שבה הכול מתחבר. פתאום שמעתי, הרגשתי, שהצליל הקטן והצנוע הזה מהווה את החולייה שחיברה הכול.
הרעד הזה בלב לימד אותי דבר גדול: שאין גבוה ואין נמוך, אין חשוב ואין שולי – יש אחדות. כשצליל הבאס מתחבר לכינור ולחליל, כשכל אדם – מהנראה ועד הנסתר – נותן את חלקו, רק אז נוצרת המוזיקה האמיתית של החיים.
זו הייתה הארה – לא של שכל, אלא של לב. הבנתי שכשאנחנו פועלים בהרמוניה, כולנו יחד הופכים לכלי נגינה אחד – תזמורת של אנושות. כמו בפלס, שבו כל קו חייב להיות מאוזן כדי שהמבנה יעמוד, כך גם בעולם – רק כשאנחנו מאזנים את הצלילים השונים שלנו, נוצר השלם. וכשיש שלמות – אין יותר גבוה ונמוך, אלא אחדות אחת שלמה.
החיים עצמם הופכים ליצירה אחת מושלמת, יצירה שבה כל אחד מאיתנו הוא צליל, וכל הצלילים יחד הם ההרמוניה של הבריאה.
סיום – לעמוד על הפלס של האינסוף
הפלס הוא לא רק קו. הוא ברית. ברית בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, ובין האדם לאינסוף.
כאשר אנו עומדים עליו, אנו נזכרים שכולנו נושאים יחד את אותו משקל, כולנו חלק מאותו בניין, כולנו שווים מול האור.
האדם הישר הוא זה שמחזיק פלס פנימי – שמודד את עצמו לא לפי גובהו או עושרו, אלא לפי עומק אהבתו.
וכך, דרך הפלס, דרך אהבה, דרך ערבות הדדית, נבנה לא רק בניין של אבנים – אלא בניין של נשמות.
אומרים שהבנייה החופשית לוקחת אנשים טובים והופכת אותם לטובים יותר.
מאז שהצטרפתי לבנייה החופשית אני מרגיש את סמל הפלס עוד יותר משמעותי בחיי: אני מדקדק יותר ביישום שלו מול עצמי ומול העולם.
זה מתבטא באופנים רבים: ביחס שלי לעצמי למשפחה ולעולם כולו אני שואל עצמי בוקר וערב האם אני על הפלס? איפה לא הייתי על הפלס? אני מתקן עצמי יום יום. זה לא קל! אבל כאשר רוצים לעשות שינוי אמיתי יש צורך בהפעלת הכלים.
בעזרת המקבת והאיזמל אני מעבד את אבן הגוויל שלי ליצירת אבן גזית ישרה יותר עבור בניין הכללי של האדריכל הגדול של היקום.
תודה רבה.
